נעם

שלושים שנה. שלושה עשורים של אדם שגדל, שהחליט לא רק לחיות — אלא לתת. לתת ידיים, לתת זמן, לתת לב.

ידעת מוקדם מה אתה רוצה לעשות בחיים: לגעת בגוף ולהחזיר אותו לחיים. כספורט-תרפיסט אתה עושה משהו שרוב האנשים לא מסוגלים — אתה קורא את הכאב של מישהו אחר ומגיב לו בידיים. זה לא עבודה. זה ייעוד.

אבל מי שמכיר אותך יודע שזה לא עצר שם. בשעות שרוב האנשים נחים — אתה לובש מדים. חייל מילואים, שריון, גאוות המדינה. לא כי חייב — כי ככה אתה בנוי.

ואחרי כל אלה — אחרי הקליניקה, אחרי האימון, אחרי המילואים — אתה עדיין מגיע לחברים. עם חיוך. עם אנרגיה. עם הפנים של מישהו שבאמת שמח לראות אותך.